Guy niv: First time Under fire | גיא ניב: על טבילת אש וצמרמורות

תדרוך טקטי במלון לפני היציאה לסטייג' האחרון של הקולורדו קלאסיק. זה יום מרוץ 11 בתוך 14 ימים, פתאום אני מרגיש כאילו אני עושה את זה כבר שנים. אנחנו באים לנצח את השלב, זה ברור לכולנו. אני יודע מה העבודה שמוטלת עליי.

חמישה שבועות לפני זה, 6 בבוקר במרכז העיר של ג'ירונה (ספרד) אני עולה על המונית שלוקחת אותי ואת שאר חבריי לקבוצה לשדה התעופה. מתרגש מאד וגם קצת חושש אני מתחיל את הפרק החדש בחיי- רוכב כביש בקבוצה מקצוענית (על תקן סטאזר).

למה אני קצת חושש? הנה כמה סיבות (וזה כמובן לא הכל)- קודם כל אנחנו נוסעים לתקופה לא קצרה ביחד. אני מכיר רק את אביב, ואני צריך למצוא את המקום החברתי שלי בתוך קבוצה שרצה ביחד מתחילת השנה. (רובם כבר שנה שנייה ביחד).

אני חסר ניסיון במרוצי כביש. עד לפני שלושה חודשים עוד היו לי מטרות ושאיפות של רוכב שטח. הקשר היחיד בין תחרויות כביש לתחרויות שטח הוא שבשניהם רוכבים על אופניים. חוץ מזה, הכל שונה- אופניים אחרות לגמרי, זמן המרוץ, האינטנסיביות, המהירות, הרכיבה בפלטון לעומת רכיבה אישית כמעט לחלוטין במרוצי שטח.

אה כן, ואנחנו נוסעים להתחרות בטור של יוטה ובקולורדו קלאסיק, שניים מתוך השלושה מרוצים הכי גדולים וקשים שיש בארה"ב. למזלי אנחנו מתחילים את הנסיעה הזו ב3 שבועות של מחנה אימונים באספן. זה זמן מעולה עבורי להכיר את הרוכבים, על האופניים ומחוץ לאופניים. ככל שהמחנה מתקדם אני מרגיש יותר ויותר בנוח בקבוצה. אני רואה שהיכולות הפיזיות שלי במצב לא רע בכלל, ובנוסף אני מתחיל להרגיש טוב מבחינה חברתית. הזמן במחנה עובר מהר, ואני כבר לא יכול לחכות למרוץ הראשון שלי- הטור של יוטה.

הגעתי מלא מוטיבציה, אבל ללא שום מושג למה לצפות. כמה שלא הכינו אותי ודיברו איתי על זה, עד שאתה לא מתחרה שם, וחווה בעצמך את המהירות של הפלטון הזה, אתה לא באמת יודע מה זה. על קו הזינוק הרבה מאד קהל, ורוכבים מקבוצות שאני רגיל לראות רק בטלוויזיה. טור של שבעה ימים, יוצאים לדרך!

לא אפרט את התיאור ומהלך המרוץ של כל יום, אבל אספר על כמה נקודות ושיעורים מהשבועיים האלה:

1. בטורים ארוכים, ברמות האלה, במיוחד כשאתה צעיר וחסר ניסיון ועומק, צריך לדעת לבחור את הקרבות שלך. לא בכל יום אתה תתחרה עד לנקודה שבה כבר אין לך כלום בגוף. יש ימים שבהם המטרה היחידה שלך היא להיות כמה שיותר חסכוני באנרגיה, ולסיים בתוך מגבלת הזמן. (הסטייג השני והשלישי ביוטה היו כאלה עבורי).
2. לא שחשבתי שאני אהיה המטפס הטוב ביותר בפלטון, אבל בהחלט הייתי מופתע מהקצב ומהרמה של המטפסים בעליות כאן. במרוצי הכביש שעשיתי עד כה עם הקבוצת פיתוח אני יכול להגיד שהרגשתי בנוח בעליות והייתי מהמטפסים הטובים בפלטון. בפלטון המקצועני הרמה אחרת לחלוטין וכמובן שיש לי עוד הרבה לאן להשתפר בעניין הזה.
3. אופני כביש זה ספורט קבוצתי! לכל אחד תפקיד, והמטרה שלי היא לעשות את התפקיד שהוגדר לי עבור הקבוצה בצורה הכי טובה שיש. גם אם זה אומר שאחר כך אתפרק מהפלטון ואסיים מאחורה. זה לא מעניין אם סיימת מקום 60 שתי דקות מהראשונים או מקום 100 עשר דקות הראשונים. בשלבים מסויימים שיתאימו לי ינסו לעזור לי, ובשלבים אחרים אני אצטרך לתת את התחת בשביל הקבוצה.

ואחרי כל זה, (ויש עוד לא מעט שיעורים קטנים- מיקום בפלטון, הבאת בקבוקים מהרכב, תזונה תוך כדי ימי מרוץ כל כך ארוכים ), אתמקד על ההבדל בין היום הראשון ביוטה ליום האחרון בקולורדו- את היום הראשון ביוטה סיימתי אחרי שעה של התכווצויות, כנראה מיובש, מבלי שום יכולת להיות שם עבור הקבוצה. לא הייתי מספיק בפוקוס לאורך כל היום וכנראה שלא תדלקתי את עצמי כמו שצריך במהלך היום.

הבעיה היא לא רק לגבי אותו יום ספיציפי, אלא שהתחלתי טור של שבעה ימים כשכבר ביום הראשון הגוף שלי נכנס לבור עמוק מידי. בתחילת היום השני, בעליה הראשונה של היום, כמעט ומצאתי את עצמי מחוץ למרוץ כשהייתי הרוכב היחיד שנשר מהפלטון. חזרתי דרך הרכבים, ומשם והלאה הדברים השתפרו עבורי לאט לאט, יום אחרי יום.

שוב אחזור על זה- כמובן שזו רק תחילת הדרך ויש עוד הרבה לאן להשתפר, אבל כבר ביום האחרון של קולורדו הדברים נראו אחרת לגמרי! אחרי 11 ימי תחרות בתוך 14 ימים, אני מוצא את עצמי מושך את הפלטון במשך שמונה מתוך עשר ההקפות של השלב. (הקפות 2-9). הייתי שם עבור הקבוצה, החזרתי את הבריחה, (ביחד עם עוד 3 נציגים מקבוצות אחרות) ובעיקר ידעתי מה אני עושה. כשחציתי את קו הסיום כ3 דקות אחרי הפלטון וראיתי במסכים את הספרינטר שלנו מיקו מרים ידיים אחרי שהוא ניצח את השלב הוצאתי צרחה לאוויר והתמלאתי צמרמורת כאילו הרגע אני ניצחתי. הגעתי למקום אליו אני שייך, ואני אסיר תודה על ההזדמנות הזאת שנקראת סייקלינג אקדמי! #יאללהאקדמי!