Ran Margaliot: Open Letter

חברים, אוהדי ספורט הרכיבה, רוכבים יקרים,

לאור המתרחש במדיה החברתית בימים האחרונים, אני מרגיש צורך להשמיע את דעתי האישית בפומבי. כתבתי את המכתב הזה כדי לפתוח לכם צוהר לצד שאני חושב שרובכם לא מכירים.

בסוף שנת 2014, קמה סייקלינג אקדמי. פרוייקט מוזר ושונה מכל קבוצת רכיבה אחרת בעולם. עם הרבה אמונה, נאיביות ודחף יזמי נועז, קפצנו למים עמוקים מאוד.
כמה עמוקים?

כנראה שאף פעם לא נדע ממש למדוד. אבל כבר מיומנו הראשון היה לנו ברור שזה לא הולך להיות פשוט ושנכונו לנו אתגרים גדולים בהרבה מאלה שיכולנו לצפות.

במודע, ביצענו בחירות והחלטות שלא הפכו את חיינו לקלים.

הצבנו מטרה שאפתנית: להגיע לטור דה פראנס עם קבוצה ישראלית ורוכב ישראלי.
להצבת המטרה הזו היו מספר סיבות. רצינו להביא את ענף האופניים המקצועני לתודעה הלאומית בישראל. רצינו להביא את ישראל, כפי שאנחנו רואים אותה, לתודעה של הקהל הבינלאומי הצופה במרוצי האופניים המקצוענים. 
ובעיקר, רצינו לתת השראה.
להראות שאפשר.
לדרבן דור של ילדים צעירים לעסוק בספורט אותו אנו כל כך אוהבים.

גילינו שלמטרות שאפתניות יש מחירים כבדים.

הן קשות להשגה, דורשות עמידה בסטנדרטים גבוהים, ניהול קפדני ובעיקר - המון עבודה קשה.
כמה קשה?
בשנתיים וחצי האחרונות, הרוכבים הישראלים זינקו תחת הקבוצה למספר כולל של 403 ימי מרוצי UCI מקצועניים.
אם לוקחים בחשבון כי הרוכבים התחרו גם בלא מעט מרוצים אשר אינם מרוצי UCI, מתחילים להבין את העומס האדיר בו הם נתונים.

במרוצים הנ״ל, הם לא רכבו כ״טרמפיסטים״ אלא היו שותפים פעילים ביצירת המהלכים המכריעים של המרוץ.

רכיבת אופני כביש היא ספורט קבוצתי, ולכן בכל מרוץ בו הקבוצה מתחרה, לכל אחד מהרוכבים יש תפקיד ספיציפי וחלק משמעותי בהשגת התוצאה הסופית. 

בשנתיים וחצי האחרונות, הרוכבים הישראלים של הקבוצה היו שותפים ל- 13 נצחונות, 27 פודיומים ו-121 תוצאות טופ-10 במרוצי UCI.

למסתכל מהצד, זה יכול להראות אולי כמובן מאליו. מתאמנים-מתחרים-מתקדמים.
נוסחא לינארית פשוטה. הלא כך?
אבל במציאות, זה מורכב הרבה יותר.
אם לוקחים בחשבון את העובדה כי בשנים שקדמו לאקדמי, אף אחד מהרוכבים הבכירים, לא הגיע ל-40 ימי מרוץ בינלאומיים, שזה המינימום המקובל לרוכב חובבני באירופה, אפשר לומר שחיינו בסוג של מדבר אם תרצו.

במילים אחרות, על אף העובדה כי רוכבים ישראלים כבר התחרו במרוצים אירופאיים בכירים בעבר, מעולם בהסטוריית הענף הישראלי לא ניתנה ההזדמנות לכל כך הרבה ישראלים להוכיח את עצמם במרוצים בינלאומיים ברמה כזו, בצורה סיסטמטית.

מעולם בהסטוריית הענף הישראלי, לא זכו רוכבים ישראלים לתמיכה מקצועית ברמה שאקדמי מספקת. אימון, ניהול מקצועי, נסיעות, טיסות, טיפולים, מכונאים, ציוד מקצועי, שכר... כל אלו היו בגדר חלום עבור רוכבים ישראלים עד לפני שלוש שנים.

ועל אף העובדה כי מדובר בהזדמנות אדירה עבור הרוכבים, כשמציבים מטרות שאפתניות הדרך אינה קלה. מחד, כמות המשאבים, האנרגיה והזמן המושקעים ברוכבים היא חסרת תקדים והם זוכים לתמיכה הטובה ביותר בעולם אבל עדיין, אין ענף ספורט אכזרי כמו ענף האופניים, קל וחומר לרוכבים ישראליים שמגיעים מפער תרבות ומחסור בנסיון תחרותי ברמות האלה.

עומס המרוצים, הנסיעות, התזונה הקפדנית, מזג אוויר הקשה, הנפילות, הגשם, העייפות, הריחוק מהבית...הענף הסקסי והצבעוני הזה, בו רוכבים מוקפים במעריצים, אוטובוסים נוצצים, ציוד קצה בחינם ואנשי צוות שמטפלים בהכל, הוא הרבה פחות זוהר במציאות ודורש אופי סגפני ומוסר עבודה חריג. ואם זה לא היה ברור עד כה, האתגר הזה לא מתאים לכולם.

בשנתיים וחצי האחרונות רכבו תחת האקדמי בסך הכל 23 רוכבים זרים ו-16 רוכבים ישראלים. מתוך הקאדר הזה נותרו 13 רוכבים זרים שרוכבים כיום בקבוצה הבוגרת ו-10 רוכבים ישראלים שרוכבים כיום בקבוצה הבוגרת ובעתודה יחד.
מדובר בלא מעט רוכבים שנשרו, אך גם הרבה חדשים שבאו בעקבותיהם. בעיקר ישראלים.

כן. יש נשירה טבעית. יש אמוציות,  יש משברים וקשיים מעבר לשעות הרכיבה, ויש גם ספקות, התלבטויות ודיונים לגבי אימון, ניהול וטקטיקה.

וכן. גם הרבה טעויות. כמות הבחירות השגויות שביצעתי בשנתיים וחצי האחרונה היא לא קטנה. אני יכול למנות לפחות 2 מקרים בהם טעויות בשיפוט שלי עלו לקבוצה בפודיום במרוץ, מקרים בהם לא ידעתי לעזור לרוכבים במשבר, ומקרים בהם נאלצתי לעשות בחירות מקצועיות קשות, על אף חיבה אישית וקשר רגשי חזק לרוכב או איש צוות. על חלקן אני מצטער. מכולן אני משתדל ללמוד.

אם יש דבר אחד שאני יכול לומר על התפקיד של מנהל קבוצת אופניים, הוא שמדובר במקצוע הכי מתגמל והכי נבזי בעולם בו זמנית.

מצד אחד, אתה זוכה לעצב חיים של רוכבים צעירים, להיות איתם ברגעי השיא והשפל, הרבה מעבר לעיסוק בספורט מקצועני. וגם יש את העניין של הספורט המשוגע הזה שכה רבים משתוקקים לגעת בו. אך מצד שני, אתה נדרש למאות החלטות קשות מידי יום. חלקן שנויות במחלוקת. 

זה אולי לא נראה כך תמיד, אבל האקדמי נהייתה אופרציה די גדולה, עם צוות של 30 אנשים הכולל: הנהלה, דירקטור ספורטיביים, הנהלת כספים וחשבונות, מאמנים, מכונאים, מעסים, פיזיולוג, תזונאית, רופאה, פסיכולוגית ספורט, אדמיניסטרציה, פיננסים, לוגיסטיקה, שיווק, מדיה, קריאייטיב, גיוס חסויות...

ב-2017 מונה הקבוצה 23 רוכבים, 2 מרכזים לוגיסטיים, 8 רכבים בשתי יבשות שונות, אוטובוס ומשאית ציוד, 105 זוגות אופניים מסוגים שונים (כביש, נג״ש, שטח), 120 זוגות גלגלים, 1,100 צמיגים, 180 קסדות, 12,000 בקבוקים, אינסוף ביגוד, הנעלה ועוד ערימות של ציוד ספייר מכל סוג שהוא... 

150 ימי מרוץ בשנה, פעמים רבות ב-2-3 מרוצים המתקיימים במקביל, במקומות שונים בעולם עם סגלים שונים. כ-800 כרטיסי טיסה בשנה לכל חברי הקבוצה, 70 מתוכן בטיסות טראנס-אטלנטיות. כ-700,000 ק״מ של נהיגה במרוצים וביניהם, על פני-4 יבשות שונות.

כפי שאתם מבינים בין השורות, מדובר פה על אופרציה רצינית ומורכבת, שקמה ונופלת בין היתר על הניהול והתיאום שלה.

כמו בחברה גדולה, או כמו ביחידה בצבא, לאופרציה הזו יש דרך עבודה מוסדרת, שיטה וחוקי התנהלות. גם לצוות וגם לרוכבים.

אני בר מזל, עוסק בהגשמת החלום שלי וחולק אותו עם קבוצת אנשים נדירה, עם מסירות ודבקות יוצאת דופן במטרה ויחד עם זאת, אני לא חף מטעויות.

בשלב מוקדם בדרך, קיבלתי החלטה כי סייקלינג אקדמי לא תהיה רק קבוצת אופניים וכי אנשי אקדמי לא ימדדו לעולם אך ורק על פי יחס ההספק/משקל שלהם.

כדי להיות חלק מהקבוצה נדרשים למשמעת עצמית גבוהה ולעמידה בקודים התנהגותיים ברורים. זה לא מתאים לכל אחד ולא פעם אנחנו נדרשים לעשות הערכה מחדש ולהחליט כיצד להתמודד עם משברים.

אחרי הכל, מדובר בענף די מוזר. מצד אחד אתה סובל לבדך באימונים אינסופיים, ומצד שני אתה נדרש לעיתים קרובות להקריב את עצמך למען חברי קבוצתך בתחרויות, לרוב ללא תגמול אמיתי. כי רק ככה מנצחים מרוצים. על ידי עבודה קבוצתית והקרבה אישית.

מבלי להכנס לפרטים, אחד המקרים המאתגרים שהיו לי, הוא ההחלטה להשעות בשבוע שעבר מהקבוצה את עומר גודלשטיין.

עומר, הוא אחד הרוכבים המוכשרים ביותר שהיו בקבוצה, מהטובים ביותר שגדלו בישראל אי פעם. אין ויכוח על זה.

הבחירה להשעות אותו על רקע משמעתי, הייתה כואבת מאוד ונעשתה רק אחרי שהשתכנענו כי פעל בצורה שלא מקובלת בקבוצה מקצוענית וכי אין ביכולתנו לעזור לו בנסיבות הנוכחיות.

מי שחושב שזו הייתה החלטה גחמתית שנולדה באליפות ישראל בנגד שעון, לא מבין איך קבוצה מקצוענית עובדת. גם בענייני משמעת יש דרך התנהלות מוגדת, שלבים ואמצעים שקודמים להשעיית רוכב. עם עומר עברנו דרך ארוכה ולא פשוטה, שכללה בין היתר ועדות משמעת, התראות וקנסות כספיים, עד שהגענו לצעד החריג הזה.

זו היא לא החלטה שאני גאה בה. זו היא תעודת עניות לקבוצה תחת ניהולי, שלקחה על עצמה לתת הזדמנות לכל הכשרונות הישראליים למצות את הפונטציאל שלה וברגע זה לא יודעת לסייע לאחד הכשרונות הכי גדולים שצמחו פה.

אני סבור שלכולנו יש עוד דרך לעבור וכי בעתיד יהיו בידיי כלים טובים להתמודד במצבים כאלה. מספיק לי להסתכל אחורה שנה או שנתיים כדי להבין כמה התקדמנו מאז, כמה למדתי מאז. אני מאמין שכולנו עוברים תהליכים וכי לאנשים מגיעה הזדמנות שנייה במידה והם מעוניינים בה. כבר הוכחנו זאת בעבר וגם עומר יקבל הזדמנות שנייה אם יבחר להיות חלק מהקבוצה בתנאים הנדרשים מחבריה.

אני לא חף מטעויות. ואני מסכים שחלק גדול מהביקורת שאנחנו מקבלים בימים האחרונים, הוא בהחלט רלוונטי ונוגע בסוגיות שחשוב לדון בהן.

לא תמיד יש לי פתרונות פרקטיים.

יש לקבוצה 28 ספונסרים בינלאומיים, מתוכם כמה מהחברות הגדולות ביותר בתעשיית האופניים. יש לנו גם סט שלם של שיקולים מקצועיים שלא תמיד אפשר לחשוף אותם, שמניעים את קבלת ההחלטות בקבוצה. מי שמתעלם מזה, פשוט לא מבין כיצד ספורט מקצועני מנוהל.

באליפות ישראל הקרובה, רוכבי הקבוצה יתחרו על זכייה בתואר הנכסף. זה יהיה קרב מותח ומלא באמוציות והם כולם מתכוננים אליו כבר חודשים. הדרישה שלי מהרוכבים היא לנהל מרוץ הוגן, המונע 

מערכים של מצויינות ספורטיבית וכבוד הדדי. ללא אלימות מכל סוג שהוא או סגירת קומבינות, כפי שקרה כבר בעבר.

הצבתי לרוכבים מטרה, שבסיום המרוץ הקבוצה תזכה ב-3 המקומות הראשונים על הפודיום. כמובן שהתחרות ביניהם על מי יהיה זה שינצח פתוחה לחלוטין. האם עדיף היה כי הייתי מכריז על תחרות פתוחה בין כולם, מעודד אותם להלחם האחד בשני בלי כפפות ובלי שום מטרה קבוצתית? איני בטוח בכך.

כך או כך,  אין לי שליטה על התוצאה הסופית ועל התוצאות. זה ספורט תחרותי והכל יכול לקרות.

יתרה מכך, במידה והרוכבים מרגישים כי נעשה חוסר צדק או טעות, הם יודעים כי תמיד יש להם אוזן קשבת.

למרות הביקורת בתקשורת, שלפעמים חורגת מגבולות הטעם הטוב אני יכול להתחייב בלב שלם שטובת הענף הישראלי והרוכבים הישראלים היא בראש מעיינינו.

דוגמא רלוונטית היא התקנון שנכתב על ידי איגוד האופניים ביחסי הקבוצות-מועדונים, הוא יוזמה שלנו, שמטרתה לתגמל את המועדונים המשקיעים בפיתוח רוכבים בגילאים הצעירים.

בזכות היוזמה הזו, המועדונים ממשיכים לקבל את התגמול מהטוטו עבור רוכבים שהם גדלו ושעברו לרכב אצלנו (כ-2,000 ש״ח בשנה עבור כל רוכב).

המענק הזה לא היה עובר אליהם, במידה ולא היינו יוזמים את התקנון החדש.

חמושים באותה לוגיקה, של יד רוחצת יד, בין האקדמי למועדונים בישראל, יזמנו גם את הרעיון שרוכבי העתודה יתחרו בישראל עם מדים ״נייטרליים״ בצבעי ולוגואי המועדונים, על מנת לחזק את הזיקה של הרוכבים למועדונים שצמחו בשורותיהם ולתת להם חשיפה איכותית.

נושא הפקת המדים לא נסגר מול האיגוד והמועדונים ונכון להיום, טרם ברור מתי יופקו ובאחריות מי להפיק אותם.

עם כל הרצון הטוב שלי לקדם את הענף, אני לא יכול לאפשר לרוכבים שלי לרכב עם בגדי מועדונים ״רגילים״ עליהם מופיעים לוגואים של נותני חסות אשר מתחרים בנותני החסות שלנו. הנושא הזה מצויין במפורש בתקנון הנוכחי אשר הוסכם בישיבה שקיימנו עם כל מנהלי המועדונים בתחילת השנה.

קל להציג את האקדמי כמונופול דורסני, אבל בפועל אנחנו מגלים כי הרבה פעמים המועדונים בישראל חוששים משיתוף פעולה.

בחודש מאי, הצענו למאמנים בישראל לצרף רוכבי עלית שלהם לקבוצת העתודה שלנו, לסדרת מרוצי מבחן בספרד, בעדיפות לרוכבים צעירים.

מבין כל המועדונים הישראלים, קיבלנו פנייה אחת בלבד לגבי רוכב, גיא ויינברג שהצטרף אלינו ל-3 שבועות בספרד. שאר מנהלי המועדונים בחרו שלא לשלוח רוכב.

למטבע יש גם צד שני, ולצד שלנו יש את הלוגיקה שלו, החוקים שלו, שיקול הדעת שלו.
לא תמיד זה שוויוני ומוצלח בדיעבד, אבל תמיד נשאף לעבוד במלוא המחויבות המקצועית.

אין לי טענות לאף אחד ואין לי בעלות על האמת, אך אשמח שכאשר עולה דיון, יוצגו כל העובדות בצורה עניינית ולא מתלהמת.

בהצלחה לכולם באליפות ישראל

--

Ran Margaliot

Team Manager